החלטה בתיק רע"א 1823/05

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים י' גרוס, א' קובו, מ' רובינשטיין) לפיו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט א' גולדין) שקיבל בחלקה תביעת פינוי שהגישה המבקשת.

2.        המבקשת הינה בעלת בניין בשדרות רוטשילד 89 בתל אביב. המשיבה 1 הינה דיירת מוגנת בדירה בבניין ואילו המשיבה 2 הינה חברה בשליטת המשיבה 1, שעיסוקה בליהוק ובייצוג שחקנים.

           המבקשת הגישה תביעה לפינוי המשיבות מהדירה ולהחזרתה לידיה פנויה. לחילופין ביקשה לצוות על המשיבה 1 להרוס את כל שבנתה בדירה ולהחזיר את המצב בדירה לקדמותו, כמו גם להפסיק את פעילותה של המשיבה 2 בדירה.  

           בית משפט השלום, בפסק דין מנומק ומפורט, דחה את עילות הפינוי להן טענה המבקשת, למעט אחת - הפרת חוזה השכירות בכך שהמשיבה 1 ניהלה באמצעות המשיבה 2 עסק באחד מחדרי הדירה. בית משפט השלום הורה למשיבות לפנות ולסלק ידן מהדירה ולהחזיר את החזקה בה למבקשת נקייה מכל אדם וחפץ מטעמן, תוך שקבע כי צו הפינוי נגד המשיבה 1 לא ייכנס לתקפו אם זו תשלם למבקשת פיצוי כספי בסך 10,000 ש"ח. סעד זה מן הצדק שמצא בית משפט השלום להושיט למשיבה 1 נומק על ידו בשיקולים הבאים: היותה של המשיבה 1 דיירת מוגנת בדירת מגורים, שפינויה יעמידה בפני שוקת שבורה; התרשמותו של בית המשפט כי ההפרה לא נבעה מזלזול בחוזה השכירות אלא מכך שהחוזה התיר השכרת חדר בדירה; העובדה שהמבקשת לא פנתה למשיבה 1 והגישה את התביעה רק לאחר שהסתיימו השיפוצים, אף שידעה על העבודות בדירה; האפשרות לכמת בפיצוי כספי את נזקה של המבקשת עקב ניהול עסקה של המשיבה 1 בדירה; העובדה כי המשיבה 2 כבר אינה מצויה בדירה.

           עילות הפינוי בגין ביצוע שינויים בדירה, שינוי מטרת השכירות, גרימת נזק ניכר למושכר והפקת רווח בלתי הוגן, נדחו כאמור. 

           בית המשפט המחוזי שדן בערעורה של המבקשת על פסק הדין הותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום בקבעו כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולפיכך לא סבר כי עליו, כערכאת ערעור, להידרש מבראשית לכלל המחלוקת העובדתית והמשפטית. בית המשפט המחוזי סבר כי צדק בית משפט השלום בהושיטו סעד מן הצדק למשיבה 1 נוכח מכלול השיקולים כפי שפורטו בפסק דינו של בית משפט השלום. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לא זו בלבד שטענת המבקשת כי היה מקום להורות על השבת המצב לקדמותו נזנחה בסיכומי המערערת, אלא שגם לגופה לא היה מקום לקבלה באשר נקבע כי השיפוצים והשינויים בדירה נבעו מהזנחת הבניין על ידי המבקשת ומטרתם הייתה להפוך את הדירה למקום נאות למגורים. בית המשפט המחוזי ציין כי טרם נקבעו בפסיקה אמות המידה לקביעת שיעור הפיצוי במסגרת סעד מן הצדק ולא אחת נקבע שיעור הפיצויים באופן שרירותי במידה מסוימת. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הביע דעתו שייתכן ואין לקבוע אמות מידה שכאלה על מנת להותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב בבחינת כל מקרה לנסיבותיו. בית המשפט המחוזי סבר כי השיקולים שהובילו להחלטה ליתן סעד מן הצדק יפים גם לעניין שיעור הפיצוי ודחה את הערעור.

3.        בבקשה שבפניי פותחת המבקשת וטוענת כי דווקא מכיוון שאין בית משפט זה נוטה ליתן רשות לערער על פסקי דין והחלטות ב"גלגול שלישי" בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123), הרי שעל ערכאת הערעור הראשונה להיכנס לעובי הטענות המשפטיות המועלות בפניה, להתייחס לכולן ולנמק הכרעתה לגביהן. בטרם אפרוש את טענות הצדדים ואכריע בבקשה אציין, כי אין בידי לקבל טענה זו. על פי רוב, כתבי טענות מכילים טענות רבות ומגוונות, אלא שלאחר עיון מדוקדק בהן מתגלה כי ניתן למצותן לידי מספר מצומצם יותר של טענות מהותיות, או שניכר כי רק חלקן מצריכות דיון. בית המשפט אינו נדרש להתייחס בפסק דינו לכל טענה אלא עליו לבחון את אותן טענות שצריכות להכרעה בעניין שבפניו ואת הכרעתו בהן עליו לנמק.

           יתר על כן, טענות לפיהן לא נומקה החלטה שיפוטית כדבעי, לטעמו של בעל דין, לא די בהן על מנת ליתן רשות לערער, שכן אין בכך כדי לבסס שאלה משפטית החורגת בחשיבותה מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (לא פורסמה, ניתנה ביום 8.12.98); רע"א 1901/99 כראם נ' זוהר (לא פורסמה, ניתנה ביום 30.5.99)).

           אשר לענייננו אנו, אציין כי מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב וטרונייתה של המבקשת, הלכה למעשה, מופנית רובה ככולה - גם אם בכסות של טענה משפטית - נגד ממצאי עובדה של בית משפט השלום ונגד קביעות שיסודן בהתרשמותו מן העדים והראיות שהובאו בפניו. לפיכך, בדומה לבית המשפט המחוזי לפניי, לא מצאתי לפרוס את מלוא טענותיה של המבקשת.

4.        בתמצית, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענות בדבר הפגיעה הקשה בזכות הקניין שלה בעקבות השינויים שבוצעו בדירה; כי הוא לא נדרש לשאלת יסוד הזדון בעילת הפינוי מכוח סעיף 131(ד) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 ולשאלה האם עבודות הבניה שבוצעו בדירה נחשבות ל"קלקול על ידי שימוש" בהתאם לחוזה השכירות, על אף שאין פסיקה בעניין זה; וכי בית המשפט המחוזי נמנע מלקיים דיון ענייני בשאלת קביעת שיעור הפיצוי בגין סעד מן הצדק, אף שציין כי היא ראויה להיבחן באופן יסודי וממצה.

4.        התבקשה תגובת המשיבות. המשיבות טוענות בתגובתן כי המשיבה 1 רכשה את זכויותיה בדירה כשהדירה היתה מוזנחת ביותר, באופן שלא הותיר למשיבה 1 ברירה אלא לשפצה בעלויות נכבדות. לדבריהן, המשיבה 1 ביצעה את השיפוצים רק לאחר שהובהר לה, בשיחות שניהלה עם דיירים בבניין, כי אין כל בעיה לבצע שיפוצים בדירה מאחר שבעלי הבניין ניתקו קשר עם הדיירים מזה עשרות שנים ואינם מגלים כל עניין בנעשה בבניין. עוד הן מציינות כי המשיבה 2 אינה יושבת עוד בדירה. המשיבות מוסיפות, כי במקביל להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגדן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש של משיבה 2 בחדר בדירה. הדיון בתביעה זו הסתיים בהסכם פשרה לפיו שילמה המשיבה 2 למבקשת סך של 11,500$. בסיכומם של דברים, טוענות המשיבות, הטענות שהעלתה המבקשת אינן עומדות באמות המידה שהותוו בר"ע 103/82 הנ"ל ועם זאת הן מוסיפות וטוענות את הטענות שהעלו לגוף העניין בפני הערכאות דלמטה.

5.        עיינתי בטענות הצדדים, אולם לא מצאתי כי עלה בידה של המבקשת להצביע על שגגה שיצאה מלפני הערכאות הנמוכות שחשיבותה כללית ומצדיקה מתן רשות לערער. לעניין הטענות הנוגעות לעילת הפינוי בגין גרימת נזק ניכר למושכר במעשה זדון, אציין, כי עיון בטענות המבקשת מעלה כי היא טוענת כי בית משפט השלום הכריע בניגוד לפסיקת בתי המשפט בעניין זה וכי השיקולים שהביא בית המשפט בקביעת אי התקיימותו של יסוד הזדון הינם שגויים. טענות בדבר פסיקה העומדת בניגוד לפסיקת בתי המשפט בעניינים מעין אלה וכן טענות נגד קביעות הנסמכות על תשתית העובדות כפי שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית, לא די בהם כידוע על מנת ליתן רשות לערער וכבית המשפט המחוזי לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט השלום בעניין זה. לפיכך אני דוחה את הטענות באשר לעילת פינוי זו.

           טענה נוספת היא כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטעותו של בית משפט השלום שדחה את עילת התביעה בגין הפרת תנאי השכירות האוסרים קלקול או שימוש על ידי הזנחה. טענה זו מופנית נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של הערכאה הראשונה שאינו תואם, לטעמה של המבקשת את המגמה הפרשנית המצמצמת שיש להחיל כיום לגבי חוקי הגנת הדייר. למותר לציין כי אין בהשגות אלה של המבקשת דבר שיצדיק מתן רשות לערער - משעבר שיקול דעתה של הערכאה הדיונית ביישום הדין על המקרה שבפניו את מבחן הביקורת של ערכאת הערעור, אין עוד מקום להידרש אליו בשלישית.

           אוסיף, כי לא ראיתי להתייחס לטענה בדבר טעות של בית משפט השלום שקבע כי המבקשת זנחה את הסעד של החזרת המצב לקדמותו וטעה בית המשפט המחוזי כשאישר קביעה זו, שכן בית המשפט המחוזי נדרש לשאלת השבת המצב לקדמותו גם לגופה.

           אשר לטענות שהועלו נגד דחיית עילת הפינוי בגין הפקת רווח בלתי הוגנת מהשכרת המשנה של חדר בדירה למשיבה 2. טענותיה של המבקשת לעניין זה אין בהן כדי לעקוף את המכשלה הבסיסית שקמה בפניה משהיא לא עמדה בנטל המוטל עליה לעניין זה.

           טענותיה של המבקשת לעניין סעד מן הצדק שניתן למשיבה 1 מכוונות נגד השיקולים למתן הסעד ובפרט לכך שהמבקשת לא הניחה על פי הנטען תשתית ראייתית מספקת למצבה הכלכלי וכי שגה בית משפט השלום שבכך שהתרשם כי המשיבה 1 לא זלזלה בחוזה השכירות ולא נתן משקל לחוסר תום הלב שליווה לטענת המבקשת את ניהול הגנתן של המשיבות. כידוע, וכפי שציין גם בית המשפט המחוזי בפסק דינו, בממצאים שבהתרשמות הנטייה היא שלא להתערב, לא כל שכן בשלב מעין זה הנוכחי וודאי שאין בפנינו טעם המצדיק מתן רשות לערער.

           אשר לשיעור הפיצויים שנפסקו למבקשת. המבקשת טוענת כאמור כי בית המשפט המחוזי העיר כי לא נקבעו בפסיקה אמות המידה לקביעת שיעור הפיצויים בו יותנה מתן סעד מן הצדק וכי יש לקבוע את שיעור הפיצויים לאחר בחינה יסודית של הדברים, אך לא עשה כן. אלא שעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי המבקשת בחרה להביא הדברים מפי בית המשפט המחוזי באופן חלקי בלבד, שכן בית המשפט ציין אמנם כי ייתכן והגיעה העת להניח אמות מידה מנחות מדויקות יותר לעניין שיעור הפיצוי ההולם, אולם הוא ציין גם כי "...יתכן בהחלט שהמצב הקיים מניח את הדעת, שכן ראוי להשאיר טווח נרחב לשיקול דעתו של השופט המעניק את הסעד, שכן כל מקרה ומקרה נבחן על פי נסיבותיו". יש להצר על בחירתה של המבקשת שלא להביא הדברים במדויק. מכל מקום, עיון בטענות המבקשת מעלה כי אין היא טוענת כי היה על בית משפט השלום להביא בחשבון בהחלטתו שיקולים אחרים מאלה שפורטו בהחלטה. טענותיה כולן מכוונות נגד חישוב הפיצוי במקרה דנן. שוב, אין המבקשת מעלה טענות מבוססות בעלות חשיבות משפטית כללית ודין טענותיה בעניין זה להידחות.

           הבקשה נדחית.

           המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט.